רש"י על בראשית ד׳:ז׳

« רש"י על בראשית ד׳:ד׳ רש"י על בראשית ד׳:ח׳ »

2 שפתי חכמים פתח ↗

קברך. דקשה לרש"י מה לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח ועל זה תירץ לפתח קברך דהיינו צער חיבוט הקבר:

2 מזרחי פתח ↗

לפתח קברך חטאך שמור. לא הספיק לו לומר פה כתרגומו כמו שאמר גבי הלא אם תטיב שאת מפני שפי' התרגום שתרגם ליום דינא לא נודע אם רוצה בו על יום הדין של חבוט הקבר או על יום דינה של גיהנם והרב הכריע שרוצה בו על יום הדין של חבוט הקבר מפני שאין ליום דינה של גיהנם רמז לפתח אבל ואליך תשוקתו אינו מתיישב לפי המתרגם מפני שאליך תשוקתו לפי דעתו שב על החטאת השמור לו ליום הדין שלא ישקוט מלהפרע ממנו אלא אליו משתוקק תמיד עד שיפרע ממנו אם לא ישוב ואם ישוב ימחל עונו ולפיכך פירש אותו על היצר כפי מה שפירשוהו בפ"ק דקידושין שהוא שוקק ומתאוה אליך ואין תאותו אלא שימשול בך להכשילך ואם תרצה תתגבר עליו ותמשול בו וה"ק מה שתליתי הדבר בידך שתטיב ולא תטיב הוא מפני שיצר הרע אף על פי שאליך תשוקתו ומתאוה תמיד להכשילך יש לך כח וממשלה להתגבר עליו למשול בו:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

230 הנה רש"י בראשית ד, ז לא פירש שאיירי בלידת אדם, אלא בקבורת אדם, שכתב "לפתח חטאת רובץ - לפתח קברך חטאתך שמור" וכן פירשו שאר מפרשי המקרא. אך מקורו מהגמרא סנהדרין צא:, שאמרו "אמר לו אנטונינוס לרבי, מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה "שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות" רש"י שם, או משעת יציאה. אמר לו משעת יצירה. אמר לו, אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". ועוד אמרו חכמים נדה ל: "כיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". ורש"י קהלת ד, יג כתב גם כך, וכלשונו: "יצר הרע הוא שליט על כל האברים... משעה שנולד הוולד הוא נתון בו, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". ובגו"א בראשית פכ"ה אות כה ט: כתב: "אין היצר הרע באדם אלא מעת שנולד, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'". וראה להלן הערות 492, 516, 551, 552.

3 לבוש האורה פתח ↗

ואליך תשוקתו רש"י תשוקתו של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך ע"כ: וכתב הרג"א וז"ל יצר משתוקק תמיד על האדם כדי להכשיל אותי ויהיה קב"ה נפרע ממנו לפיכך תרגם על ואליך תשוקתו דעתיד להתפרע מינך עכ"ל וכן משמע מלשון הרא"ם שהבין כן את התרגום שאמר דעתיד להתפרע מינך הוא תרגום של ואליך תשוקתו ואין נ"ל כן פירושו של התרגום דא"כ על מה הוא מתרגם מלות אם לא תתוב דמשמע מלשונו שהוא מדברי הש"י עם קין והרי אינם כתובים בפסוק וגם מנקודי התרגום נראה שלא הבינוהו כן שהרי שמו האתנחתה דתחת רובץ בעברי תחת מלת מינך בתרגום ואם כדבריהם היה להם להשים האתנחתה תחת מלת נטיר והטעמים דואליך תשוקתו היה להם להשים תחת דעתיד לאתפרעא מינך אבל כיון ששמו טעמ' דרובץ תחת מינך וטעמים דואליך תשוקתו תחת אם לא תתוב נראה דכן פירושו של התרגום ליום דינא חטאך נטיר הוא התרגום של לפתח חטאת רובץ ודעתיד לאתפרעה מינך הוא פירוש' של העניין ולכך חברוהו המנקדים יחד ואם לא תתוב הוא תרגם של ואליך תשוקתו והכי פירושה לפתח קבריך חטאך שמור כל זמן שאליך תשוקתו כלו' כל זמן שאתה תמשוך אחריו שאז וודאי משתוקק אליך יותר ע"ד ארז"ל משביעו מרעי' וע"ד הוי מושכי עון בחבלי שוא וגו' כעבות העגלה חטאה כי כן דרכו של יצר הרע כשרואה שאדם ימשך אחריו ישתוקק היצה"ר אליו יותר ויסיתהו בכל יום בשחת להפילו א"נ ה"פ כל זמן שתשוקתו שהיא להכשילך היא אליך כלומר היא שלך ואתה מקבלה עליך לעשות רצונו והיינו אם לא תתוב ואם תתוב ישתבק לך הוא תרגום של ואתה תמשול בו כלומר כשתרצה להתגבר עליו לעשות תשובה היכולת והבחירה היא בידך ותרחיקהו מעליך ועונותיך יכופרו לך וזהו אם תתוב ישתבק לך כך נ"ל דעת התרגום ופיסוקי הטעמים שבו מסייעני:

4 קידושין פתח ↗

״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ׳״ וְאוֹמֵר: ״קׇשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כׇּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״, וְאוֹמֵר: ״חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים״, וְאוֹמֵר: ״חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ״, וְאוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״. מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כׇּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֲפִילּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכׇל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, וְאִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״ וְאוֹמֵר: ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים״. בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ – בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּתּוֹ – בְּיָדוֹ הִיא? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: נִיתֵּן לַהּ מִידֵּי וְנַלְבְּשַׁיהּ וּנְכַסְּיַיהּ כִּי הֵיכִי דִּלְקִפְצוּ עֲלַהּ אִינָשֵׁי. לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״. אִם ״אִשָּׁה״ מַמָּשׁ הִיא: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. אִם תּוֹרָה הִיא: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּנָּהָר. מַאי טַעְמָא? חַיּוּתֵיהּ הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת – מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ! אֶלָּא, כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַגְמְרֵיהּ עִיסְקָא. כׇּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן וְכוּ׳. מַאי כׇּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן? אִילֵּימָא כֹּל מִצְוָתָא דְּמִיחַיַּיב אַבָּא לְמִיעְבַּד לִבְרֵיהּ נָשִׁים חַיָּיבוֹת – וְהָתַנְיָא: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדוֹתוֹ. אָבִיו – אֵין, אִמּוֹ – לֹא! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כׇּל מִצְוֹת הָאָב הַמּוּטָּלֹת עַל הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לְאָבִיו, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תִּירָאוּ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? – אִישׁ סִיפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, אִשָּׁה אֵין סִיפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב: נִתְגָּרְשָׁה, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, וְנֶאֱמַר: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: ״מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״, וְנֶאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר. וְכֵן בְּדִין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי. תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי

1 הלא אם תיטיב. כְּתַרְגּוּמוֹ פֵּרוּשׁוֹ:

2 לפתח חטאת רובץ. לְפֶתַח קִבְרְךָ חֶטְאֲךָ שָׁמוּר:

3 ואליך תשוקתו. שֶׁל חַטָּאת הוּא יֵצֶר הָרָע, תָּמִיד שׁוֹקֵק וּמִתְאַוֶּה לְהַכְשִׁילְךָ:

4 ואתה תמשל בו. אִם תִּרְצֶה תִּתְגַּבֵּר עָלָיו:

2 גור אריה פתח ↗

לפתח קברך. פירוש "לפתח" הוא על פתח הקבר. אבל התרגום תרגם 'ליום דינא חטאה נטיר', נראה שמתרגם פירש "לפתח" כלומר כמו מי שהוא שומר על חבירו בפתח וארב לו, שכיון שיצא מיד בא עליו, כך החטאת רובץ לפתח כאשר תבא ליום הדין – אז יבא חטאת להיות משתלם על מעשיך, כך נראה דברי המתרגם. ופירוש "ואליך תשוקתו" כי היצר משתוקק תמיד אל האדם כדי להכשיל אותו ויהיה הקב"ה נפרע ממנו, לפיכך תרגם על "ואליך תשוקתו" דעתיד להתפרע מינך:

2 דברי דוד פתח ↗

לפתח חטאת רובץ, לפתח קברך. התרגום כתב ליום דינא והוקשה על זה שתיבת דין לא נזכר כאן כלל בתיבת לפתח. על כן פירש שפתח היינו פתיחת הקבר והתרגום לא זכר אלא המכוון לפירוש התיבה:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

41 בראשית ד, ז "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ וגו'", ופירש רש"י שם: "לפתח קברך חטאך שמור". וראה גו"א שם אות ט. ובב"ר סו, ד, אמרו: "הרשעים... תחלתן שלוה וסופן יסורין". וראה נצח ישראל פי"ט הערה 54.

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

530 המשך המאמר שם: "ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, דכתיב בראשית ד, ז 'ואליך תשוקתו'. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר שם 'ואתה תמשול בו'", ופירש רש"י שם "ואם אתה רוצה - עסוק בתורה ואתה מושל בו". ובתפארת ישראל פכ"ה שפג: הביא מאמר זה, וכתב: "ופירוש זה, כי לא יכול יצר הרע לשלוט על התורה, שהוא סדר הנמצאים אשר הם נבראים עליו. ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע, שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי, שזה אינו יכול. ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה... מורה זה מה שמביאים חמץ בעצרת כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה, ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה". ובדרשת שבת הגדול שצו: כתב: "כן בחג השבועות שתי הלחם חמץ, ולא ריחקה התורה את החמץ... כי כנגד היצר הרע נתן התורה, כי הטוב לעומת הרע, כי יצר הרע שהוא רע, ברא כנגד זה הטוב הגמור, היא התורה, שהיא הטוב הגמור. ולפיכך אמרו בפרק קמא דקידושין ל:, תנו רבנן, 'ושמתם' דברים יא, יח, נמשלה התורה כסם חיים מביא המאמר בשלימותו... הרי כי התורה נבראת בשביל יצר הרע, ומאחר שברא השם יתברך יצר הרע, ברא כנגדו התורה, ומצד הזה יצר הרע הוא טוב".

« רש"י על בראשית ד׳:ד׳ רש"י על בראשית ד׳:ח׳ »